טעות העיצוב שכמעט כולם עושים
בסלון שלי יש קיר של מדפים פתוחים, ועליו הדברים שאני הכי אוהבת. זה מגרש המשחקים שלי, והוא כל הזמן משתנה: מציאה חדשה מגיעה הביתה, משהו חוזר מהמגירה למדף, משהו אחר זז קצת הצידה כדי לפנות לו מקום.
השבוע הוא התחיל להרגיש לי כבד, אז עשיתי מה שהייתי אומרת לכל אחד אחר לעשות, והורדתי ממנו קצת. ירדו כלים מצוירים יפהפיים, אגרטל קרמיקה וגם נרות. לא שמתי שום דבר במקומם, וכל הקיר פתאום התעורר לחיים. את השיעור הזה אני לומדת שוב ושוב, ובכל פעם מחדש מפתיע אותי כמה הרבה נותן קצת מרווח.
כשמשהו בבית מרגיש לא בסדר, רובנו ממהרים לקנות מנורה חדשה או עוד עציץ. כמעט אף פעם לא עולה לנו בראש שאולי החדר מבקש פחות.
בפוסט הקודם כתבתי על הדרך פנימה, אל עצמכם. פרשת וַיֵּרָא, שנקראה בשבת, ממשיכה אל החלק הקשה יותר: איך חיים לצד אחרים אחרי שמצאתם את עצמכם.
הסיפור של אברהם התחיל ב"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ... וּמִבֵּית אָבִיךָ", ובפרשה הזאת הוא נפרד, בכאב, משני בניו. הרב ג'ונתן זקס רואה בפרידות האלה חלק מדפוס שמתחיל כבר בבריאה, כשאלוהים מבדיל קודם בין יום ללילה ובין ים ליבשה, ורק אחר כך ממלא אותם. "קודם להיפרד, אחר כך להתחבר," הוא כותב. במקום אחר הוא מתאר את זה כ"מרחק המכויל בקפידה, שמאפשר לנו לצמוח כיחידים וליצור יחד קשרים חזקים יותר."
מרחב בריא בבית שלנו תומך במרחב בריא במערכות היחסים שלנו.
בלעדיו צפוף לנו, הצפיפות הופכת לעצבנות, והעצבנות לטינה. המדף שלי הזכיר לי שכל חפץ, כמו כל אדם, צריך קצת מרחק כדי להיות באמת הוא עצמו.
אין תשובה אחת לשאלה איך נראה "מאוזן". רק אתם יכולים לדעת מה מעט מדי, מה יותר מדי ומה בדיוק נכון לבית שלכם ברגע נתון.
מושג בפנג שואי: חוסר ביסוד המתכת (כששום דבר לא עובר עריכה)
המתכת היא היסוד של הסתיו, העונה שבה העצים משחררים את העלים שלהם בלי שום סנטימנטים. בתורת חמשת היסודות היא קשורה גם לריאות ולנשימה, וליכולת להבחין: לדעת מה חשוב ולשחרר את השאר. כשחסרה מתכת בבית, הכול נשאר, והכול מתחיל להיראות חשוב באותה מידה.
סימנים לחוסר מתכת בבית:
כל מדף וכל משטח מלאים, כולל אלה שהבטחתם לעצמכם להשאיר פנויים
דברים עוברים ממדף למדף, ואף פעם לא יוצאים מהבית
דברים נשמרים "למקרה ש...", גם אם לא נגעתם בהם כבר שנים
החפצים האהובים עליכם הולכים לאיבוד בין החפצים שמסביבם
איך זה נראה בחיים:
קושי להחליט, לומר לא או לסיים את מה שהתחלתם
גבולות מטושטשים, עד שקשה לדעת איפה נגמרים הצרכים שלכם ומתחילים הצרכים של מישהו אחר
מה חוסר האיזון הזה מלמד: לשמור הכול זו גם דרך להימנע מבחירה.
הניסוי של השבוע: מקום לנשום
בחרו מדף, שידה או משטח אחד שאתם רואים כל יום, רצוי כזה שיש עליו דברים שאתם אוהבים. הורידו ממנו הכול ונגבו אותו. אחר כך החזירו פחות ממה שהורדתם, והשאירו את הרווחים ריקים.
ייתכן שחלק ממה שלא יחזור למדף יהיו דברים שאתם ממש אוהבים, וזה חלק מהתרגול: לפעמים חפץ אהוב צריך לפנות מקום לטובת השלם. שום דבר לא נעלם לתמיד. שימו אותם במגירה, והחזירו אותם בסבב כשהמדף יהיה מוכן לשינוי.
במשך שבעה ימים, התאפקו ואל תמלאו את הרווחים בשום דבר חדש, אפילו לא במשהו טוב יותר. בכל פעם שאתם עוברים לידו, שימו לב איפה המבט שלכם נעצר עכשיו. האם מישהו אחר בבית שם לב לשינוי לפני שאמרתם מילה?
תובנה לסיום
בקבלת האר"י, הבריאה מתחילה בצמצום: לפני שמשהו יכול היה להתקיים, האל צמצם את עצמו והשאיר חלל פנוי שהעולם יוכל למלא.
אם אפילו אור אינסופי היה צריך לפנות מקום לפני שמשהו אחר יכול היה להיות, אז כמה רווחים על מדף הם מקום לא רע בכלל להתחיל בו.
פנו מקום, כדי שהאנשים שאתם אוהבים יוכלו להיות יותר ויותר הם עצמם.
שלחו את זה למי שקונה עוד עציץ בכל פעם שהסלון מתחיל להרגיש לא בסדר.
