כל מה שאני יודעת הוא שכשאני בבית, אני אוהבת שיהיה שקט, מרגיע ומטפח. באופן אינסטינקטיבי, אני יוצרת את הסביבות שאני צריכה בבית מאז שהייתי ילדה, והיה לי הרבה ניסיון, כשעברתי ל-27 בתים על פני 9 ערים, 3 מדינות ו-2 ארצות בשלושים ומשהו השנים הראשונות של חיי. הייתי טובה בזה.
הכל השתנה כשהתחתנתי וילדתי את בתי. זה היה כמו הסצנה במפעל השוקולד ב I Love Lucy כשייצור השוקולד גאה על פס היצור. אבל במקום להיאבק להכיל ולארוז שוקולדים, ניסיתי להכיל את הצרכים הגולשים של הבית שלי והאנשים והחיות שחיו בו.
רוב הזמן הרגשתי מותשת ועמוסה. אני ובעלי לא הפסקנו לריב. ובגיל 38 חליתי בסרטן שד.
כשהחלמתי, הצעד הבא ההגיוני היה כמובן לשפץ. הייתי חייבת לנסות שוב ליצור מרחב שיוכל לענות על הצרכים שלנו.
עשינו את זה והמצב השתפר. אבל רק אחרי שמכרנו ועברנו לדירה החדשה שלנו, שנתיים מאוחר יותר, הבנתי: לא רק לי ולמשפחה שלי היו עניינים- היינו ממש תחת ההשפעה של הבית הישן שלנו! הבית לא היה הסיבה, אבל הוא בהחלט שיחק תפקיד.
הרגשתי את זה באופן אינטואיטיבי, וכשהתחלתי ללמוד פנג שואי תחת המסטרית אמנדה גיבי פיטרס מ Simple Shui, גיליתי תובנות ומידע שאישרו את מה שהרגשתי. היו כל כך הרבה אתגרי צ'י בבית הישן שלנו - זה היה יותר כמו "פאנק שואי".
במקום החדש שלנו הרגשתי הרבה יותר בנוח. כמובן שגם למדנו לתקשר ולהכיר את עצמנו טוב יותר - אבל אני מדברת על שינוי מיידי שהיה קשור רק להיות במרחב חדש. כשאומרים: שנה מקום, שנה מזל - זה היה זה.
חשוב להבהיר: אני לא מאמינה שאת יכולה אי פעם להיות בבית הלא נכון. כל בית מלמד אותנו שיעורים והשיעורים שלמדתי באותן שנים הראשונות של משפחה עדיין משרתים אותי מדי יום.
הבית החדש שלנו הוא כל מה שהישן לא היה, מלא אור, נוף להרים ובריזות יומיות מהים. זה לא רק שיש לו שלד טוב יותר. הפכתי את הבית החדש שלנו למעבדת פנג שואי פרטית, שם אני מזרימה צ'י ומאזנת יסודות שוב ושוב ושוב ליצור הרמוניה.
3 בני אדם, 2 כלבים, וחתול אחד שבא והולך ב-80 מטר רבועים - ומעולם לא היינו מאושרים יותר.
אני הרבה מרגישה שהעולם מדבר חזק מדי ודורש יותר מדי. תקראו לזה עודף רגישות או מופנמות - ההגדרות לא חשובות לי.