מה המים בבית שלכם מנסים להגיד?

המים עולים מרצפת הסלון ביום שישי אחר הצהריים, בהתחלה לאט, ואז מספיק כדי שאמצא את עצמי רודפת אחריהם עם מגב, מנתבת את הזרם אל ניקוז הרצפה במרפסת. המחשבה הראשונה שלי היא להתקשר לאינסטלטור. השנייה, ברגע שהבהלה מרפה מעט, היא שהשלולית בחרה את מקומה בקפידה. היא התיישבה בדיוק בפינה הימנית של הסלון, פינת הילדים והיצירתיות של הבית, בשבוע שבו הבת שלי מסיימת כיתה ו' ונפרדת מבית הספר האנתרופוסופי היסודי שבו למדה מהגן.

לא באמת נתנו לעצמנו להרגיש את הסיום הזה. הייתה לוגיסטיקה, היה טקס, היו דיבורים על השנה הבאה, ומתחת לכל זה עצב. אז הבית שחרר אותו במקומנו, פשוטו כמשמעו.

במונחים של פנג שואי, מים שעולים דווקא בפינת הילדים והיצירתיות אינם עניין מקרי.

המים נושאים את השפע שלנו, את הצ'י שלנו, ואת הרגשות שלנו

בפנג שואי, מים הם אף פעם לא רק מים. הם מזיזים כסף בתוך הבית, מזיזים את הצ'י ששומרת על החלל חי, ומזיזים רגש, הזורם מכולם. אז כשמים משתבשים, כדאי לשאול איזה מהשלושה מנסה למשוך את תשומת הלב, והאופן שבו הם משתבשים מספר הרבה.

נזילה היא התרוקנות אטית. משהו דולף החוצה בלי שנשים לב, חיוניות או משאבים או תשומת לב, עד שיום אחד רואים כמה כבר אזל.

הצפה היא עודף שאין לו מקום, יותר ממה שהחדר יכול להכיל, רגש שגולש מגדותיו.

סתימה היא קיפאון, צ'י שכבר לא מסוגלת לזוז כלל.

שלנו הייתה סתימה שהפכה להצפה. לעצב לא היה לאן ללכת, אז הוא נעצר ואז גלש. הוא גלש בפינת הילדים והיצירתיות, שהפנג שואי משייך ליסוד המתכת, יסוד ההשלמה. המתכת שולטת בעונת האסיף ובוויתור, והיא שולטת גם באבל, אותו אבל שקט שמלווה כל סיום, גם הטובים שאנחנו בוחרים בהם.

השבוע שבו תרגישו את הסיום שדילגתם עליו

רובנו נושאים סיום שלא באמת נתנו לעצמנו להרגיש. שנת לימודים, עונה, פרק שנסגר בעודנו ממשיכים הלאה. השבוע, בחרו אחד ותנו לבית לעזור לכם לסגור אותו. תנו לסיום שם, ומצאו את הפינה בבית שמחזיקה את אותו חלק בחיים. אבן דרך של ילד שוכנת בפינת הילדים והיצירתיות, מלפנים מימין, כשאתם עומדים בפתח ומביטים פנימה. מפנה בקריירה שוכן מלפנים במרכז, מערכת יחסים מאחור מימין. מפת הבאגווה תכוון אתכם לפינה הנכונה.

לכו לאותה פינה וסמנו את מה שנסגר. הניחו חפץ אחד שמחזיק את הזיכרון, תמונה, דבר מה שיצרתם, מזכרת קטנה, ופנו את מה שעומד או צובר אבק סביבו כדי שהחלל יוכל לנשום. ואז עמדו שם רגע, ותנו לעצמכם להרגיש את מה שהייתם עסוקים מכדי להרגיש. אתם לא מתקנים כלום. אתם נותנים לסיום את תשומת הלב שהוא ביקש, באותה פינה אחת בבית שהחזיקה אותו עבורכם.

תובנה לסיום

פרשת השבוע, פנחס (במדבר כ״ה:י׳ – ל׳:א׳), מביאה את בנות צלופחד, חמש נשים שאהבו את נחלת אביהן עד שעמדו לפני משה ודרשו את חלקן בה. הרב יונתן זקס מלמד שמורשת עוברת לילדינו רק כשאנחנו מלמדים אותם לאהוב אותה. במשך 8 שנים בית הספר הזה לימד את הבת שלי לאהוב את העולם ואת האנשים שבו. מה שאוהבים ומרפים ממנו מבקש תשומת לב, ואם לא ניתן לו, הוא ימצא דרך לאותת. אצלנו הוא בחר ברצפת הסלון.