מה שלוח החזון לא מכיל

בפרשת לך לך (בראשית יב:א-יז:כז), אלוהים אומר לאברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". ברקע שלנו עכשיו מדברים על תוכניות שלום ותהליכים. ואני חושבת: שלום זה לא מקום שמגיעים אליו. זה דרך שבוחרים ללכת בה. אברהם מעולם לא החזיק בארץ המובטחת - קנה רק מערה לקבורה. כל חייו היו המסע עצמו - ההליכה, התנועה, האמון. אולי זה כל העניין.

אנחנו טובים בהצבת יעדים בבית. לוח חזון פה, רשימת משאלות שם. פנג שווי אוהב את זה. אבל השאלה שמעסיקה אותי: איך הבית תומך במסע עצמו? לא בהצלחה הסופית. בכל יום מחדש - להופיע, ללמוד, להתפשר, להפוך למי שאנחנו צריכים להיות.

בתלמוד כתוב שהציווי לקבל פנים של זרים חוזר יותר מכל ציווי אחר - רבי אליעזר אומר "שלושים ושש פעמים, ויש אומרים ארבעים ושש." למה? כי שינוי הופך את כולנו לזרים. הקבלה מפרשת: "לך לך" זה לעזוב שלוש רמות - הרצונות החומריים (ארץ), הדפוסים הרגשיים (מולדת), והאמונות שירשנו (בית אב). כשמשילים את השכבות האלה, פתאום לא מכירים את עצמנו. אברהם היה גר. יצחק היה גר. המסע מבקש מאיתנו לקבל את הזר שהופכים להיות - את עצמנו החדשים. 

השבוע אנחנו בונים מזבח או פינת כוונה שתומך בעבודה הזאת. לא בשביל איזה גרסה מושלמת עתידית. בשביל העבודה הקשה והקדושה של להשתנות, עכשיו. ליצור תנאים שבהם הצמיחה הופכת אינסטינקטיבית. שהמסע עצמו יהיה קדוש כמו כל יעד מדומיין.

איך מקימים מזבח

מזבח או פינת כוונה זה מקום ייעודי שמסמן קדושה בתוך היומיום. בניגוד ללוח חזון שמצביע קדימה, פינת כוונה מחזיקה את רגע השינוי עצמו - ההווה. אם אף פעם לא הקמתם פינה כזו, זה פשוט.

העיקרון: לסדר את היסודות במחזור היוצר (עץ ← אש ← אדמה ← מתכת ← מים), כמו זרימה טבעית של אנרגיה:

בוחרים מקום: מדף, פינת שולחן, אדן חלון. לא צריך גדול - 30 ס״מ על 30 ס״מ מספיק.

מנקים: ניגוב פיזי, ואז כוונה. אפשר עם צליל (פעמון, מחיאת כף), עשן (קטורת), או סתם תשומת לב ממוקדת.

מסדרים לפי הסדר (משמאל לימין או מאחור לפנים):

עץ (צמיחה, התחלה): צמח, פרחים, חפץ עץ, תמונה של עצים

אש (שינוי): נר או משהו בצבעים חמים

אדמה (קרקוע): קערה מאבן או קרמיקה

מתכת (בהירות, עידון): פעמון, קערת מתכת, אבן לבנה, כל דבר מתכתי

מים (זרימה, חוכמה): קערה קטנה עם מים, מראה, זכוכית, משהו כחול

לא לחשוב יותר מדי - בוחרים מה שמרגיש נכון. אגרטל עם פרחים יכול להיות גם עץ וגם מים. פעמון נחושת זה מתכת. סומכים על האינסטינקט.

שומרים על חיים

מזבח זה לא תצוגה. זה דבר חי שנוגעים בו, משנים, עובדים איתו. מחליפים מים כל שבוע. מזיזים דברים. מדליקים נר. זה תרגול, לא קישוט. המזבח יכול להישאר קבוע כל עוד שומרים על הקשר הפעיל הזה.

הערת באגווה: מזבחות טובים בגווה 8 (חוכמות, פיתוח עצמי, ידע, רוחניויות) או בגווה 6 (אנשים מועילים, נסיעות, שמיים), אבל בעיקר - מקשיבים לאן המרחב קורא.

בפנג שווי BTB, אנחנו מיישרים את הדלת הקדמית של הבית עם החלק התחתון של הלוח איקס-עיגול למעלה כדי לקבוע את המיקום של כל גווה (אזור חיים). זה שונה מגישת המצפן לפנג שווי שמשתמשת בכיוונים ליישור. שימו לב גם שהחדרים והקירות של הבית שלכם לא יתיישרו בצורה מושלמת עם מפת הבאגווה, וחלק מהחדרים עלולים להימצא ביותר מאזור גווה אחד.

מיקוד אנרגיה יומי

השבוע: שבוע מעבר נחקור יאנג ויין - המתח בין מסע פעיל לחוכמה קולטת, בדיוק כמו בפרשה.

יום ראשון (יאנג/שמש)

 מחפשים סימנים של יאנג בכל הבית. שמים לב: איפה צמחים משגשגים ואיפה מתקשים; אילו חדרים מושכים אתכם ואילו דוחים.

מה זה אומר: יאנג זו אנרגיה פעילה, דינמית, שתומכת בתנועה ובצמיחה. אם יש את זה: פותחים חלונות בחדרים עמומים, מוסיפים צמחים איפה שהאנרגיה נשכחה. יאנג מגלה: המסע מתחיל איפה שהחיים כבר רוצים לצמוח.

יום שני (יין/ירח)

 מחפשים סימנים של יין. שמים לב: איפה נוצר שקט טבעי למרות המולה; אילו פינות מחזיקות אתכם ואילו חושפות. שואלים איפה הנשימה מעמיקה ומאטה מאליה?

מה זה אומר: יין זו אנרגיה קולטת, משקמת, חיונית לעיכול ולעבודה פנימית. אם יש את זה: שומרים על המרחבים האלה נקיים, מוסיפים בדים רכים לספוג קולות חדים. יין מגלה: מנוחה זה לא סטייה מהדרך. זה חלק מהדרך.

יום שלישי (אש/שמחה)

 בודקים איכויות אש בסלון ובמרחבים מרכזיים - איך האור אחר הצהריים, האם רעיונות זורמים או תקועים, צורות מחודדות שמכוונות אנרגיה. שואלים: הצבעים תוססים או עייפים?

מה זה אומר: אש מפעילה שינוי ומגלה מה מוכן לזוז. אם יש את זה: מנקים חלונות איפה שכבד, מוסיפים נר למרחבים שמתחבאים. אש מגלה: מה שעולה לאור יכול סוף סוף להשתנות.

יום רביעי (מים/זרימה)

 בוחנים איך זורמים בין המשימות - כמה קל לעבור מחדר לחדר, איפה רהיטים יוצרים זרימה ואיפה חסימה, עקומות חלקות מול קצוות חדים. שואלים: באילו מרחבים אפשר להתעכב בלי להרגיש לכודים?

מה זה אומר: מים מלמדים שהמסע עוקף מכשולים, לא פורץ דרכם. אם יש את זה: מפנים נתיב חסום אחד, מוסיפים קערת מים למרחב נוקשה. מים מגלים: הדרך הקלה קדימה לפעמים היא בדיוק זו שנמנענו ממנה.

יום חמישי (עץ/צמיחה)

 מרגישים את העץ - איפה תקרות מרווחות ואיפה מדכאות, איפה עומדים זקוף ואיפה כפופים, צמחים שמושטים לאור. שואלים: נכנסים לחדר ומרגישים הרמה או כיווץ?

מה זה אומר: עץ נושא אנרגיה חלוצית ומגלה מה רוצה להתרחב. אם יש את זה: מוסיפים יסודות אנכיים איפה שדחוס, מוודאים ששום דבר כבד לא רובץ מעל. עץ מגלה: צמיחה צריכה מרחב לפני כיוון.

יום שישי (מתכת/מבנה)

 מחפשים מתכת - אזורים מאורגנים מול מבולגנים, איך צליל מהדהד, דברים ממוקמים במדויק או זרוקים סתם. שואלים: באילו חדרים חושבים בבהירות ובאילו מתפזרים?

מה זה אומר: מתכת מביאה הבחנה - מה משרת את המסע ומה מכביד. אם יש את זה: מארגנים משטח אחד, מוסיפים פעמון כדי לסמן מעבר בין מרחבים. מתכת מגלה: לשחרר מה שכבר לא משרת זה לפנות מקום למה שכן.

שבת (אדמה/קרקוע)

 נחים ומעכלים את השבוע. בלי לתקן. רק שמים לב: רהיטים מרובעים שמעגנים, גווני אדמה שמנחמים, מה יציב ומה צריך תמיכה - תוך מחשבה על היאנג והיין שגילינו.

מה זה אומר: אדמה מלמדת שגם תנועה וגם דממה צריכות קרקוע בהווה. מרשים לעצמנו: לשבת בחדרים שונים בלי לתקן דבר, לראות איך כל מרחב מחזיק גם הזמנה וגם מנוחה. אדמה מגלה: הנוכחות זה היעד שנושאים בתוכנו בכל מסע.

תובנות סיום

המזבח השבוע הוא התחייבות לדרך, לא לסוף. לתרגול היומיומי של לעזוב את הוודאויות של אתמול בשביל הלא ידוע של היום. לקבל את הזר - גם את עצמנו כשאנחנו משתנים.

למשפחות עם ילדים קטנים: תנו להם לבחור יסוד אחד - ילדים מבינים באופן טבעי את הקדושה של חפצים מיוחדים.